קראתי אתמול מחקר. הוא אמר כי בשנה שעברה, יותר ממחצית מאיתנו באמת בחרו לא לקחת את החופשות המלאות שלנו מן העבודות שלנו.
שאלה: אתה לא חושב שזה משוגע שכל כך הרבה מאיתנו נכנסים לעבודה גם כשאנחנו לא צריכים להיות שם? פעמים היינו יכולים להיות על החוף שקבור בחול או לטייל בכדור הארץ, אנחנו מבלים אותו במשרד, נעים משולחן לשולחן, קבור בניירת.
ראו, בעולם הכאוטי הזה, הכל הולך כל כך מהר. אנחנו כל כך עסוקים - נראה כאילו השם האמצעי של כולם הוא "ריבוי משימות". אבל עכשיו, עכשיו לפני שאתה הולך ולפעול כל holier- מ-אתה, כמה כרטיסיות נוספות יש לך לפתוח במחשב שלך עכשיו?
ראה, כולנו צריכים זמן כדי להתרחק מן המירוץ, עבור המשפחה שלנו, חברים, למען המצב הנפשי שלנו, זמן כדי rewind, לטעון, ולחבר מחדש - לא דיווח למשרד על מיילים כי צריך להיות על הפניה מחדש.
כי החיים, גבירותיי ורבותי, הם על רגעים. אף אחד בהיסטוריה מעולם לא הצליח להחזיק מעמד באף אחד - לא נפש אחת. ואתה לא מקבל אותם בחזרה. ללא שם: ראה, שם אחד הולך!
לא לעשות מעל, לא rewind, אין תפריט ה- DVD שורש לדלג לסצינה הקודמת. שאל את עצמך, כמה נסיעות כמעט לקחת? כמה מראות ראית כמעט? כמה רגעים איבדת לחשוב על הבא? חושב כי ברגע שאתה מקבל את זה או להגיע לשם, אולי זה יהיה הכי טוב?
החיים לימדו אותי שכל מה שיהיה לנו הוא "עכשיו". אבל תן לי להיות ברור לגמרי, אני לא אומר לעזוב את העבודה שלך, למרות שאני יודע שמגיע לך חופשה של שישה חודשים, פעמיים בשנה.
אבל מה עם צעדים קטנים? טיולים קצרים עם ריקודים ארוכים, ללא הסחות דעת. לבלות עם המשפחה במקום coworkers, מדיטציה במקום להחמיר. להחליף את שומרי מסך שלנו עם זריחות, טייס פאלם עם עצי דקל, מכונות העתקה תקוע עם, אני באמת שונא מכונות העתקה תקוע.
הדבר היקר ביותר שיש לנו בחיים הוא רגעים. בואו נעשה את רובם לפני שהם ייעלמו. בואו נראה את העולם בעוד אנחנו עדיין יכולים להוקיר אותם בזמן שהם עדיין כאן.
כי כאשר חיינו כמעט נגמרו, זה לא משנה כמה כסף עשינו, או שעות עבדנו, או פעמים קיבלנו את עובד החודש.
מה שנביט אחורה הוא הזיכרונות שעשינו, השעות שבילינו עם אלה שאהבנו, והיינו אב החודש, אם השנה, ידיד של חיים שלמים.
חגים צריך להיות הזמן שבו אנחנו הולכים משם לבוא ביחד. מעתה והלאה, בואו ניקח את כל החופשה שלנו ונוכחים בהווה - נוצרת זיכרונות שיימשכו לנצח.
